<h1>ראב"ן שו"ת סימן כ'</h1>
<h2>דף צז.</h2>
נשאלתי על חֵלב ובשר אם הן מין אחד או שני מינין לפי שמקצת גאונים פסקו דמין אחד הן ומקצתם אמרו דב' מינין הן, ואין יכולת להכריע בדבריהם. ועוד נשאלתי אהא דאמר רבא בפגה"נ בשחיטת חולין [צ"ז:] מין במינו בס', ובפ' בתרא דע"ז [ס"ו.] אמר רבא מב"מ במשהו גבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחטי וחמירא דשערי כפסק רבינו שלמה דמין במינו במשהו כרבא. ואימא ליה אני אליעזר חדא דמשמע מינה תרתי ותחילה אבאר השרשים והיסודות וממילא רווחא השמעתא. אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס'. מין בשאינו מינו דהיתר דלא שוה בטעמייהו כגון קדירה שבישל בה תרומה ואח"כ בישל בה חולין דטעים ליה כהן, ואי לא יהיבה טעם תרומה בחולין שריא לישראל אפי' בפחות מס', ואי ליכא כהן משערינן בס' דאין לך באיסור דיהיב טעם בס' חוץ משאור ותבלין של תרומה דלטעמא עבידי וטעם לא בטיל. מין בשאינו מינו דאיסור דאיכא למיקם אטעמא דלא שוה בטעמא כגון ח0לב ובשר בקפילא, סמכינן אקפילא אגוי ויהיבנא ליה למיטעם לפי תומו ולא אמרינן ליה משום איסור והיתר אי אמר טעימנא חלב אסור ואי לא שרי ואפילו בפחות מס', ואי ליכא קפילא דגוי משערים בס'. ומין ושאינו מינו שאמר דאינו מינו לא בטעמא ולא בשמא, אבל אי הוי מין ומינו בטעמא דליכא למיקם (כאן) [כגון] חֵלב ובשר שהן ב' שמות וטעם אחד משערין בס', אבל מין ומינו בשמא כגון בשר נבילה ושחוטה לא אמר בס' אלא במשהו, דמדקאמר רבא מב"מ דליכא למיקם אטעמא, ש"מ דמב"מ בטעמא קאמר, דאי בשמא לא משגח רבא אטעם אלא במשהו, דהא חלא דחמרא וחלא דשיכרא לא שוה בטעמא ואמר רבא במשהו. ובפ' בתרא דע"ז [שם] פליגי אביי ורבא במב"מ דלאביי כל איסור והיתר דשוה בטעמא אע"ג דלא שוה בשמא הוי מינו ולרבא הוי מין ושאינו מינו, והיכא דשוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא הוי מין במינו, והיכא דלא שוה בשמא כגון חמרא חדתי וענבי דשוה בטעמא ולא בשמא לאביי במשהו לרבא בס', אבל חלא דחמרא וחלא דשיכרא דשוה בשמא דתרווייהו חלא מיקרו ולא שוה בטעמא לרבא במשהו לאביי בס' וכן חמירא דחיטי וחמירא דשערי לאביי בס' לרבא במשהו דבתר שמא אזלינן. הנה דברי רבא אחד דהא דאמר מב"מ בס', במינו דטעמא קאמר, אבל במינו דשמא במשהו, ותרווייהו אביי ורבא אליבא דר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל, מיהו אביי סבר דהא דא"ר יהודה אין דם מבטל דם וטיפת חלב שנפלה על חתיכה דנעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות [חולין ק"ח:] מפני שהן מינן, בטעמא קאמר, דדם ודם טעם א' להם וכן חתיכה וחתיכה, ורבא סבר משום שמא הוא דהאי דם והאי דם והאי בשר והאי בשר. ופסק רבינו שלמה זצוק"ל כיון דרב ושמואל פסקי כר' יהודה דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ואביי ורבא דאינון בתראי קיימי כוותיהו, אע"ג דר' יוחנן ור"ל פליגי [ע"ז ע"ג:] עלייהו ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, כיון דאביי ורבא דאינן בתראי קיימי כרב ושמואל הילכתא כוותייהו. ואע"ג דרב חסדא ור' חנינא אמרי בהקומץ רבה במנחות [כ"ג.] דלר' יהודה לא הוי מב"מ אא"כ דשוה אהדדי בכל דבר, מיהו אדרבא סמכינן דהוא בתרא, דתני ר' חייא נבילות ושחוטות בטילות זו בזו ומוקמינן לה כר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל וכי קאמר ר' יהודה מב"מ לא בטיל היכא דאפשר למהוי כוותיה אבל היכא דלא אפשר למיהוי כוותיה בטיל, ופליגי רב חסדא ור' חנינא במילתיה דר' יהודה דהא דאמר ר' יהודה אפשר למיהוי כוותיה קאמר רב חסדא דאפשר לבטל למיהוי כמבטל ור"ח אמר אפשר למבטל להיות כבטל אז הוא מינו ולא בטל, אלמא דרב חסדא ור"ח תרויהו סברי דלדרבי יהודה לא הוי מב"מ אע"ג דשוה בשמא דהאי בשר נבילה איקרי והאי בשר שחוטה איקרי, וגם שוה בטעמא אמרי נמי דבעינן שישוה ליה גם לטומאה. ואחרי שביארתי העיקרים והיסודות הובררו השאילות כי דברי רבא אחד הן כדפרישית, דהא דאמר רבא בס' מב"מ בטעמא, ומה שאמר במשהו מב"מ בשמא, ונתברר כי חֵלב ובשר ב' מינין הן ובטיל אע"ג דשוה בטעמא דהוי כחמרא חדתא וענבי דבטיל בס' לרבא. ובמין ושאינו מינו דהיתר בטעמא דיקדקתי למצוא בזמן הזה בחוצה לארץ שאין תרומה אוסרת בטעמא דהא בטילה ברוב כדאמרינן בבכורות בפ' עד כמה [כ"ז.] שמואל מבטלה ברוב רבא מבטלה ברוב והוא הדין לחלת חוץ לארץ דאם נפלה ונתערבה במינה דבטלה ברוב ולא בעיא טעמא. ואיני מוצא במין ושאינו מינו אלא בעשה עיסה מן דגן ומן אורז [חלה פ"ג מ"ז] ומייתי לה בזבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו [ע"ח.] [עשה] עיסה מן דגן ומן אורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה יד"ח בפסח. אבל מין בשאינו מינו דאיסורא איכא (טומאה) [טובא] כח0לב ובשר, כחל ובשר, כבד ובשר, חֵלב וכחל, כבד וכחל, כבד וחֵלב, חֵלב ובשר, ח0לב וחֵלב, ח0לב וכבד, ח0לב וכחל, וכן יין נסך שנפל ע"ג ענבים [ע"ז ס"ה:] (שאין) מבוקעות בין חדש בין ישן, או שנפל לתוך תבשיל ואינו טועמו או בשאר דברים של היתר משערינן בס', ואם נותן טעם לפגם לא בעינן ס' ומותר כדתנן כל שבהנאתו בנותן טעם אסור כל שאין בהנאתו בנו"ט מותר, וכל אילו חלב [וחלב] כבד וכחל לא מיקריין בשר לעולם לפיכך כשמתבשלין עם הבשר אז הם נשערים בס'. אבל אם נתבשל חֵלב או כבד או כחל בח0לב ונקראו בשר בחלב, אם נפל לתוך יורה של בשר אוסר במשהו, כדאמרינן [חולין צ"ז:] וכחל עצמו מן המניין וכחל עצמו אסור ואם נפל לתוך יורה אחרת אוסר דהאי בשר מיקרי והאי בשר מיקרי ודמי לחלא דחמרא וחלא דשיכרא דעד שלא החמיצו הוי מין ושאינו מינו וכי מחמצי הוי מין במינו, וכן טיפת ח0לב שנפלה על חתיכת בשר ונבלעה בה או טיפת חלב או טיפת דם או טיפת יין נסך ואין בחתיכה ס' כטיפה לבטלה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות שנתבשלו עמה ואפילו הן ק' שהן מינה בשר ובשר, ואם יש ברוטב ס' כחתיכה של איסור מבטל את האיסור ושאר חתיכות מותרות והיא אסורה, וכן חתיכה של נבילה שנתבשלה עם חתיכות של שחוטה אפילו הן ק' לא בטלה דהאי בשר נבילה מיקרי והאי בשר שחוטה והוי כי חלא דחמרא וחלא דשיכרא. ודוקא חתיכה דלית להו שמא אלא בשר, אבל אבר שלם כגון כתף או ירך של איסור דאית להו שמא לחוד, אם נתבשל עם בשר של היתר בטל בס' דמין בשאינו מינו בשמא הוא, ואי מחתכי מיקרו בשר ולא בטלי ואסירי במשהו דבשר ובשר הוא, ואל תתמה, דהא חמרא ושיכרא ב' מינין הן וכי מחמצי הוי מין אחד, ה"נ אע"ג דכי מיחתכי הוו מין אחד כי איתנהו שלימין הוו ב' מינין דבתר שמא אזלינן. וכן בשר שור ובשר איל ובשר עז שנתבשלו יחד כולהו בשר מיקרו והוי מין במינו, ואם הם שלמין אין שוין בשמן ואינן מין אחד. וכן אווז ותרנגול ופסיוני ויונים וכל מיני עופות המובדלין בשמם לאו מין אחד הן, ואם מינתחי כולהו בשר עוף איקרו והוו מין אחד. וכן חתיכת דג טמא שנתבשלה עם חתיכות דגים טהורים אוסרים במשהו דהאי חתיכת דג איקרי והאי חתיכת דג מיקרי, אבל דג טמא שלם דאית ליה שמא באפי נפשיה בטל בס' אם נתבשל בדגים טהורים שלימין. וכן עוף שלם שנתבשל עמו הכבד ודבוק בו רואין כאילו הכבד כולו דם ואוסר את העוף והעוף אוסר כל העופות שנתבשלו עמו שהן מינו אפילו הן ק' כי הכבד נאסר מדם שנצמת בסמפוניו והוי כאילו כוליה דם ואוסר העוף, כדתנן בפ' כל הבשר בחולין [ק"י:] הכבד אוסרת ו[אינה] נאסרת, אע"ג דדחינן התם דילמא בכבד דאיסורא ומשום שמנונית אבל משום דם לא, לא סמכינן אההוא שינוייא, דהא דילמא קאמר לדיחוי בעלמא ומיהו ודאי איסורא משום דם שבסימפונות דשמא אין ס' בכבד כדם שבו וספק איסורא לחומרא ואסור וכיון דנאסר משום דם הוי כאילו כוליה דם ואוסר העוף כי אין בעוף ס' [כ]כבד הכי קים לן, אבל אם הכבד חציו או שלישי או רביעי או ב' שלישי העוף רבה עליו ומבטלו דהאי שמיה כבד והאי שמיה עוף וזורק את הכבד מפני הדם שנצמת בסמפונותיו ואוכל העוף. אבל אם הלב נמצא דבוק בעוף, אפילו הלב עצמו מותר, לפי שהלב שיע הוא בפנים ואינו בולע הדם שבחללו ולא נעשה חתיכת איסור, וגם אינו פולט הדם שבתוך בשרו מחמת שיעעתו ודם האבר שלא פירש מותר, והדם שבחללו אע"פ שנפלט בעוף אינו אוסרו לפי שיש בעוף יותר מס' כדם שבחלל הלב כדתנן [חולין ק"ט.] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסורא איכא, ואמרינן בכריתות בפרק דם שחיטה [כ"ב.] לא שנו אלא לב עוף דלית בה כזית דם אבל לב בהמה דאית בה כזית דם מיעבר נמי עבר, אלמא מיעוט דם איכא בלב עוף ומצי העוף לבטלו. וכן חֵלב הדבוק בחתיכה שלא ננקרה יפה, אם יש בחתיכה ס' כחתיכת חלב בטל החלב וגומם מן הבשר עמו ואוכל הבשר, ואם אין בה ס' החתיכה נעשית נבילה ואוסרת, ודוקא בבישול אבל אם נצלה בחלב אסור באכילה כולו כדאמרינן בפ' (כה"ב) [גיד הנשה צ"ו:] גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אונו כדאמרינן שם [שאני] חלב דמפעפע. ואם לא נמלחה החתיכה ונתבשלה עם חתיכות מלוחות, חתיכה ש[לא] נמלחה נעשית נבילה לפי שספק הוא אם יש בחתיכה ס' כדם שבה אם לאו [ו]ספק איסור לחומרא ואוסרת כל החתיכות שנתבשלו עמה אפילו הן ק', ואם חזרה זו החתיכה ונפלה לתוך יורה אחרת אוסרת כל החתיכות שנתבשלו עמה שגם הם מינה, ואפילו נתבטלה בראשונה שלא היו מינה או שנתבטלה ברוטב אוסרה מינה שביורה שנייה כדאמרינן בכחל דאסור דאע"פ שבטל בס' אם חזרה ונפלה ליורה אחרת אוסרת, וכן אם נפלה חתיכה מאותן של היתר שנאסרו ביורה ראשונה לתוך יורה אחרת אוסרת אם הן מינה במשהו, ובלבד אם קיבלה טעם מן האיסור כגון שלא היה בחתיכות של היתר וברוטב ס' כחתיכת האיסור אבל אם היה בין הרוטב והחתיכות יותר מס' שלא קיבלו טעם החתיכות של היתר אע"פ שהן עצמן אסורות אינן אוסרין בנפילתן עם אחרות דאין נעשות נבילה אלא משערין לפי חשבון כדלקמן, אבל אם יש ברוטב ס' לבטלה בטילה אע"פ שקיבלה טעם, וכן אם נפל מרוטב הראשון שקיבל טעם ליורה אחרת אוסרת אם אין בה ס' מבשר כרוטב שנפל והרוטב שבשנייה לא מבטלו כי מינו הוא. אבל אם נפלה בתחילה החתיכה של איסור לתוך יורה של היתר דמינה ולאו מינה ולא היה רוטב ס' לבטלה ולא קיבלו טעם כי היה בין החתיכות והרוטב יותר מס' ונפל מן הרוטב שבה לתוך יורה אחרת או אחת מן החתיכות שבה שהוא מינה לתוך יורה אחרת דלאו מינן, אין משערין את היורה השנייה בס' כחתיכה שנפלה או כרוטב שנפל אלא לפי חשבון שנאסרה יורה ראשונה כדתנן [תרומות פ"ה מ"ו] אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, שאם היו ביורה הראשונה נ' חתיכות דמינה לבר מרוטב ובין הכל יותר מס' שהיה שם ע' אין משערין כשנפלה לשנייה בכל החתיכות א' בס' שהרי כשקיבלה החתיכה זו טעם ביורה הראשונה לאו מן האיסור לחודיה קיבלה (אלא) שהרי ביורה יותר מס' [כ]איסור ואין איסור נותן טעם ביותר מס' [אלא] מן האיסור ומן ההיתר קיבלה ואין האיסור אלא א' מע', נמצא בכל חתיכה של היתר אחד מע' באיסור הילכך אם יש ביורה השנייה ס' כאחד מע' בחתיכה מותרת דבטל האיסור בס', וכן דין הרוטב של ראשונה אם נפלה בשנייה אינה צריכה ביטול אלא א' מע' שבה ומתבטל בבשר דסלק את מינו כמו שאינו. אבל הכפות הנותנות מיורה של איסור לתוך יורה דהיתר משערינן בס' בכל הכף דכף לאו מינה דתבשיל הוא דשמא לחוד, וכי תימא נמי הכף נהי דלאו מינה דתבשיל הוא, מיהו האיסור שנבלע בו הוי מינה דתבשיל וכי פלטו בו ליהוי מין במינו ולאסור במשהו מידי דהוי אכזית בשר שנפל ליורה של חלב דכי בלע מן החלב נעשה חלב נבילה מה שבלע וכי פלטו הוי חלב נבילה בחלב כשר והוי מב"מ ואוסר במשהו בפרק כל הבשר [ק"ח.], לא דמי דהתם מב"מ חלב וחלב וליכא מין אחר דלבטליה לחלב נבילה משום שאינו מינו, אבל בליעת הכף שומן ורוטב של איסור בלע וכי פליט ליה ליורה של היתר הוי שני מינין ביורה בשר ורוטב והרוטב של היתר רבה על השומן של איסור ומבטלו וכן הבשר של היתר רבה על הרוטב של איסור ומבטלו דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן חתיכה של נבילה שנפלה ליורה שיש בה בשר ורוטב ובלעה ופלטה מה שבלעה, הרוטב מבטל את החתיכה שאינה מינה, והבשר מבטל את הרוטב שנבלע ונאסר ונפלט, ואינו אוסר רוטב נבילה שנפלט לרוטב של היתר במשהו, דהבשר מבטלו. וכל זה הפסק שפסק[תי] דמב"מ במשהו ופרשתי דברי רבא להיותם אחד כאשר פירשתי, לא פירשתי אלא אחרי דברי רבנא שלמה זצוק"ל שפסק מב"מ במשהו, וחלק על הראשונים שפסקו כר' יוחנן דאמר [בע"ז ע"ג:] מב"מ בנותן טעם, משום דסבר, רבא דהוא בתרא קאי כוותיהו דרב ושמואל בשילהי ע"ז [שם] [ו]אמר דמב"מ במשהו גבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא וכו'. ודבריהם וטעמם פירשתי בשילהי ע"ז.
<h2>דף קט.</h2>
נשאלתי על חֵלב ובשר אם הן מין אחד או שני מינין לפי שמקצת גאונים פסקו דמין אחד הן ומקצתם אמרו דב' מינין הן, ואין יכולת להכריע בדבריהם. ועוד נשאלתי אהא דאמר רבא בפגה"נ בשחיטת חולין [צ"ז:] מין במינו בס', ובפ' בתרא דע"ז [ס"ו.] אמר רבא מב"מ במשהו גבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחטי וחמירא דשערי כפסק רבינו שלמה דמין במינו במשהו כרבא. ואימא ליה אני אליעזר חדא דמשמע מינה תרתי ותחילה אבאר השרשים והיסודות וממילא רווחא השמעתא. אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס'. מין בשאינו מינו דהיתר דלא שוה בטעמייהו כגון קדירה שבישל בה תרומה ואח"כ בישל בה חולין דטעים ליה כהן, ואי לא יהיבה טעם תרומה בחולין שריא לישראל אפי' בפחות מס', ואי ליכא כהן משערינן בס' דאין לך באיסור דיהיב טעם בס' חוץ משאור ותבלין של תרומה דלטעמא עבידי וטעם לא בטיל. מין בשאינו מינו דאיסור דאיכא למיקם אטעמא דלא שוה בטעמא כגון ח0לב ובשר בקפילא, סמכינן אקפילא אגוי ויהיבנא ליה למיטעם לפי תומו ולא אמרינן ליה משום איסור והיתר אי אמר טעימנא חלב אסור ואי לא שרי ואפילו בפחות מס', ואי ליכא קפילא דגוי משערים בס'. ומין ושאינו מינו שאמר דאינו מינו לא בטעמא ולא בשמא, אבל אי הוי מין ומינו בטעמא דליכא למיקם (כאן) [כגון] חֵלב ובשר שהן ב' שמות וטעם אחד משערין בס', אבל מין ומינו בשמא כגון בשר נבילה ושחוטה לא אמר בס' אלא במשהו, דמדקאמר רבא מב"מ דליכא למיקם אטעמא, ש"מ דמב"מ בטעמא קאמר, דאי בשמא לא משגח רבא אטעם אלא במשהו, דהא חלא דחמרא וחלא דשיכרא לא שוה בטעמא ואמר רבא במשהו. ובפ' בתרא דע"ז [שם] פליגי אביי ורבא במב"מ דלאביי כל איסור והיתר דשוה בטעמא אע"ג דלא שוה בשמא הוי מינו ולרבא הוי מין ושאינו מינו, והיכא דשוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא הוי מין במינו, והיכא דלא שוה בשמא כגון חמרא חדתי וענבי דשוה בטעמא ולא בשמא לאביי במשהו לרבא בס', אבל חלא דחמרא וחלא דשיכרא דשוה בשמא דתרווייהו חלא מיקרו ולא שוה בטעמא לרבא במשהו לאביי בס' וכן חמירא דחיטי וחמירא דשערי לאביי בס' לרבא במשהו דבתר שמא אזלינן. הנה דברי רבא אחד דהא דאמר מב"מ בס', במינו דטעמא קאמר, אבל במינו דשמא במשהו, ותרווייהו אביי ורבא אליבא דר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל, מיהו אביי סבר דהא דא"ר יהודה אין דם מבטל דם וטיפת חלב שנפלה על חתיכה דנעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות [חולין ק"ח:] מפני שהן מינן, בטעמא קאמר, דדם ודם טעם א' להם וכן חתיכה וחתיכה, ורבא סבר משום שמא הוא דהאי דם והאי דם והאי בשר והאי בשר. ופסק רבינו שלמה זצוק"ל כיון דרב ושמואל פסקי כר' יהודה דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ואביי ורבא דאינון בתראי קיימי כוותיהו, אע"ג דר' יוחנן ור"ל פליגי [ע"ז ע"ג:] עלייהו ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, כיון דאביי ורבא דאינן בתראי קיימי כרב ושמואל הילכתא כוותייהו. ואע"ג דרב חסדא ור' חנינא אמרי בהקומץ רבה במנחות [כ"ג.] דלר' יהודה לא הוי מב"מ אא"כ דשוה אהדדי בכל דבר, מיהו אדרבא סמכינן דהוא בתרא, דתני ר' חייא נבילות ושחוטות בטילות זו בזו ומוקמינן לה כר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל וכי קאמר ר' יהודה מב"מ לא בטיל היכא דאפשר למהוי כוותיה אבל היכא דלא אפשר למיהוי כוותיה בטיל, ופליגי רב חסדא ור' חנינא במילתיה דר' יהודה דהא דאמר ר' יהודה אפשר למיהוי כוותיה קאמר רב חסדא דאפשר לבטל למיהוי כמבטל ור"ח אמר אפשר למבטל להיות כבטל אז הוא מינו ולא בטל, אלמא דרב חסדא ור"ח תרויהו סברי דלדרבי יהודה לא הוי מב"מ אע"ג דשוה בשמא דהאי בשר נבילה איקרי והאי בשר שחוטה איקרי, וגם שוה בטעמא אמרי נמי דבעינן שישוה ליה גם לטומאה. ואחרי שביארתי העיקרים והיסודות הובררו השאילות כי דברי רבא אחד הן כדפרישית, דהא דאמר רבא בס' מב"מ בטעמא, ומה שאמר במשהו מב"מ בשמא, ונתברר כי חֵלב ובשר ב' מינין הן ובטיל אע"ג דשוה בטעמא דהוי כחמרא חדתא וענבי דבטיל בס' לרבא. ובמין ושאינו מינו דהיתר בטעמא דיקדקתי למצוא בזמן הזה בחוצה לארץ שאין תרומה אוסרת בטעמא דהא בטילה ברוב כדאמרינן בבכורות בפ' עד כמה [כ"ז.] שמואל מבטלה ברוב רבא מבטלה ברוב והוא הדין לחלת חוץ לארץ דאם נפלה ונתערבה במינה דבטלה ברוב ולא בעיא טעמא. ואיני מוצא במין ושאינו מינו אלא בעשה עיסה מן דגן ומן אורז [חלה פ"ג מ"ז] ומייתי לה בזבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו [ע"ח.] [עשה] עיסה מן דגן ומן אורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה יד"ח בפסח. אבל מין בשאינו מינו דאיסורא איכא (טומאה) [טובא] כח0לב ובשר, כחל ובשר, כבד ובשר, חֵלב וכחל, כבד וכחל, כבד וחֵלב, חֵלב ובשר, ח0לב וחֵלב, ח0לב וכבד, ח0לב וכחל, וכן יין נסך שנפל ע"ג ענבים [ע"ז ס"ה:] (שאין) מבוקעות בין חדש בין ישן, או שנפל לתוך תבשיל ואינו טועמו או בשאר דברים של היתר משערינן בס', ואם נותן טעם לפגם לא בעינן ס' ומותר כדתנן כל שבהנאתו בנותן טעם אסור כל שאין בהנאתו בנו"ט מותר, וכל אילו חלב [וחלב] כבד וכחל לא מיקריין בשר לעולם לפיכך כשמתבשלין עם הבשר אז הם נשערים בס'. אבל אם נתבשל חֵלב או כבד או כחל בח0לב ונקראו בשר בחלב, אם נפל לתוך יורה של בשר אוסר במשהו, כדאמרינן [חולין צ"ז:] וכחל עצמו מן המניין וכחל עצמו אסור ואם נפל לתוך יורה אחרת אוסר דהאי בשר מיקרי והאי בשר מיקרי ודמי לחלא דחמרא וחלא דשיכרא דעד שלא החמיצו הוי מין ושאינו מינו וכי מחמצי הוי מין במינו, וכן טיפת ח0לב שנפלה על חתיכת בשר ונבלעה בה או טיפת חלב או טיפת דם או טיפת יין נסך ואין בחתיכה ס' כטיפה לבטלה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות שנתבשלו עמה ואפילו הן ק' שהן מינה בשר ובשר, ואם יש ברוטב ס' כחתיכה של איסור מבטל את האיסור ושאר חתיכות מותרות והיא אסורה, וכן חתיכה של נבילה שנתבשלה עם חתיכות של שחוטה אפילו הן ק' לא בטלה דהאי בשר נבילה מיקרי והאי בשר שחוטה והוי כי חלא דחמרא וחלא דשיכרא. ודוקא חתיכה דלית להו שמא אלא בשר, אבל אבר שלם כגון כתף או ירך של איסור דאית להו שמא לחוד, אם נתבשל עם בשר של היתר בטל בס' דמין בשאינו מינו בשמא הוא, ואי מחתכי מיקרו בשר ולא בטלי ואסירי במשהו דבשר ובשר הוא, ואל תתמה, דהא חמרא ושיכרא ב' מינין הן וכי מחמצי הוי מין אחד, ה"נ אע"ג דכי מיחתכי הוו מין אחד כי איתנהו שלימין הוו ב' מינין דבתר שמא אזלינן. וכן בשר שור ובשר איל ובשר עז שנתבשלו יחד כולהו בשר מיקרו והוי מין במינו, ואם הם שלמין אין שוין בשמן ואינן מין אחד. וכן אווז ותרנגול ופסיוני ויונים וכל מיני עופות המובדלין בשמם לאו מין אחד הן, ואם מינתחי כולהו בשר עוף איקרו והוו מין אחד. וכן חתיכת דג טמא שנתבשלה עם חתיכות דגים טהורים אוסרים במשהו דהאי חתיכת דג איקרי והאי חתיכת דג מיקרי, אבל דג טמא שלם דאית ליה שמא באפי נפשיה בטל בס' אם נתבשל בדגים טהורים שלימין. וכן עוף שלם שנתבשל עמו הכבד ודבוק בו רואין כאילו הכבד כולו דם ואוסר את העוף והעוף אוסר כל העופות שנתבשלו עמו שהן מינו אפילו הן ק' כי הכבד נאסר מדם שנצמת בסמפוניו והוי כאילו כוליה דם ואוסר העוף, כדתנן בפ' כל הבשר בחולין [ק"י:] הכבד אוסרת ו[אינה] נאסרת, אע"ג דדחינן התם דילמא בכבד דאיסורא ומשום שמנונית אבל משום דם לא, לא סמכינן אההוא שינוייא, דהא דילמא קאמר לדיחוי בעלמא ומיהו ודאי איסורא משום דם שבסימפונות דשמא אין ס' בכבד כדם שבו וספק איסורא לחומרא ואסור וכיון דנאסר משום דם הוי כאילו כוליה דם ואוסר העוף כי אין בעוף ס' [כ]כבד הכי קים לן, אבל אם הכבד חציו או שלישי או רביעי או ב' שלישי העוף רבה עליו ומבטלו דהאי שמיה כבד והאי שמיה עוף וזורק את הכבד מפני הדם שנצמת בסמפונותיו ואוכל העוף. אבל אם הלב נמצא דבוק בעוף, אפילו הלב עצמו מותר, לפי שהלב שיע הוא בפנים ואינו בולע הדם שבחללו ולא נעשה חתיכת איסור, וגם אינו פולט הדם שבתוך בשרו מחמת שיעעתו ודם האבר שלא פירש מותר, והדם שבחללו אע"פ שנפלט בעוף אינו אוסרו לפי שיש בעוף יותר מס' כדם שבחלל הלב כדתנן [חולין ק"ט.] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסורא איכא, ואמרינן בכריתות בפרק דם שחיטה [כ"ב.] לא שנו אלא לב עוף דלית בה כזית דם אבל לב בהמה דאית בה כזית דם מיעבר נמי עבר, אלמא מיעוט דם איכא בלב עוף ומצי העוף לבטלו. וכן חֵלב הדבוק בחתיכה שלא ננקרה יפה, אם יש בחתיכה ס' כחתיכת חלב בטל החלב וגומם מן הבשר עמו ואוכל הבשר, ואם אין בה ס' החתיכה נעשית נבילה ואוסרת, ודוקא בבישול אבל אם נצלה בחלב אסור באכילה כולו כדאמרינן בפ' (כה"ב) [גיד הנשה צ"ו:] גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אונו כדאמרינן שם [שאני] חלב דמפעפע. ואם לא נמלחה החתיכה ונתבשלה עם חתיכות מלוחות, חתיכה ש[לא] נמלחה נעשית נבילה לפי שספק הוא אם יש בחתיכה ס' כדם שבה אם לאו [ו]ספק איסור לחומרא ואוסרת כל החתיכות שנתבשלו עמה אפילו הן ק', ואם חזרה זו החתיכה ונפלה לתוך יורה אחרת אוסרת כל החתיכות שנתבשלו עמה שגם הם מינה, ואפילו נתבטלה בראשונה שלא היו מינה או שנתבטלה ברוטב אוסרה מינה שביורה שנייה כדאמרינן בכחל דאסור דאע"פ שבטל בס' אם חזרה ונפלה ליורה אחרת אוסרת, וכן אם נפלה חתיכה מאותן של היתר שנאסרו ביורה ראשונה לתוך יורה אחרת אוסרת אם הן מינה במשהו, ובלבד אם קיבלה טעם מן האיסור כגון שלא היה בחתיכות של היתר וברוטב ס' כחתיכת האיסור אבל אם היה בין הרוטב והחתיכות יותר מס' שלא קיבלו טעם החתיכות של היתר אע"פ שהן עצמן אסורות אינן אוסרין בנפילתן עם אחרות דאין נעשות נבילה אלא משערין לפי חשבון כדלקמן, אבל אם יש ברוטב ס' לבטלה בטילה אע"פ שקיבלה טעם, וכן אם נפל מרוטב הראשון שקיבל טעם ליורה אחרת אוסרת אם אין בה ס' מבשר כרוטב שנפל והרוטב שבשנייה לא מבטלו כי מינו הוא. אבל אם נפלה בתחילה החתיכה של איסור לתוך יורה של היתר דמינה ולאו מינה ולא היה רוטב ס' לבטלה ולא קיבלו טעם כי היה בין החתיכות והרוטב יותר מס' ונפל מן הרוטב שבה לתוך יורה אחרת או אחת מן החתיכות שבה שהוא מינה לתוך יורה אחרת דלאו מינן, אין משערין את היורה השנייה בס' כחתיכה שנפלה או כרוטב שנפל אלא לפי חשבון שנאסרה יורה ראשונה כדתנן [תרומות פ"ה מ"ו] אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, שאם היו ביורה הראשונה נ' חתיכות דמינה לבר מרוטב ובין הכל יותר מס' שהיה שם ע' אין משערין כשנפלה לשנייה בכל החתיכות א' בס' שהרי כשקיבלה החתיכה זו טעם ביורה הראשונה לאו מן האיסור לחודיה קיבלה (אלא) שהרי ביורה יותר מס' [כ]איסור ואין איסור נותן טעם ביותר מס' [אלא] מן האיסור ומן ההיתר קיבלה ואין האיסור אלא א' מע', נמצא בכל חתיכה של היתר אחד מע' באיסור הילכך אם יש ביורה השנייה ס' כאחד מע' בחתיכה מותרת דבטל האיסור בס', וכן דין הרוטב של ראשונה אם נפלה בשנייה אינה צריכה ביטול אלא א' מע' שבה ומתבטל בבשר דסלק את מינו כמו שאינו. אבל הכפות הנותנות מיורה של איסור לתוך יורה דהיתר משערינן בס' בכל הכף דכף לאו מינה דתבשיל הוא דשמא לחוד, וכי תימא נמי הכף נהי דלאו מינה דתבשיל הוא, מיהו האיסור שנבלע בו הוי מינה דתבשיל וכי פלטו בו ליהוי מין במינו ולאסור במשהו מידי דהוי אכזית בשר שנפל ליורה של חלב דכי בלע מן החלב נעשה חלב נבילה מה שבלע וכי פלטו הוי חלב נבילה בחלב כשר והוי מב"מ ואוסר במשהו בפרק כל הבשר [ק"ח.], לא דמי דהתם מב"מ חלב וחלב וליכא מין אחר דלבטליה לחלב נבילה משום שאינו מינו, אבל בליעת הכף שומן ורוטב של איסור בלע וכי פליט ליה ליורה של היתר הוי שני מינין ביורה בשר ורוטב והרוטב של היתר רבה על השומן של איסור ומבטלו וכן הבשר של היתר רבה על הרוטב של איסור ומבטלו דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן חתיכה של נבילה שנפלה ליורה שיש בה בשר ורוטב ובלעה ופלטה מה שבלעה, הרוטב מבטל את החתיכה שאינה מינה, והבשר מבטל את הרוטב שנבלע ונאסר ונפלט, ואינו אוסר רוטב נבילה שנפלט לרוטב של היתר במשהו, דהבשר מבטלו. וכל זה הפסק שפסק[תי] דמב"מ במשהו ופרשתי דברי רבא להיותם אחד כאשר פירשתי, לא פירשתי אלא אחרי דברי רבנא שלמה זצוק"ל שפסק מב"מ במשהו, וחלק על הראשונים שפסקו כר' יוחנן דאמר [בע"ז ע"ג:] מב"מ בנותן טעם, משום דסבר, רבא דהוא בתרא קאי כוותיהו דרב ושמואל בשילהי ע"ז [שם] [ו]אמר דמב"מ במשהו גבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא וכו'. ודבריהם וטעמם פירשתי בשילהי ע"ז.
